החינוך מופקד על האנושי שבאדם

ראיון עם צבי לם
מראיינים: רות פירר ונתן גובר

לפני כעשרים שנים ייסד פרופ' צבי לם את השיטה הטיוטוריאלית במחלקה להכשרת מורים בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. השיטה התבססה על מורים בכירים בבתי ספר על-יסודיים העוסקים בעיון אקדמי ובהכשרת הסטודנטים להוראה. מטרת השיטה הייתה ליצור עתודה של מכשירי מורים בעלי מעוף ונכונות לשינויים, שיצליחו באמצעות חניכיהם לערות דם חדש, מעוף, תעוזה ושינויים בבתי הספר בארץ. ההכשרה נעשתה על הדרכה אישית של הטיוטור, המלווה את הסטודנט בעבודתו באוניברסיטה, באימוניו המעשיים, בכיתות ובעבודה קבוצתית סדנאית בעלת אופי ייחודי לאוניברסיטה העברית. לאחר שצבי מימש את השיטה במחלקה להכשרת מורים, הוא פנה כהרגלו, למקומות אחרים כדי להביא להם חידושים. עתה, עם פרישתו מהתחייבויותיו, ועם התפנותו ליצירה ולכתיבה, אנו, תלמידיו, מורי המחלקה להכשרת מורים, מקדישים לו את חוברת סוגיות בחינוך (מס' 4) בברכה ובהוקרה.

נפגשנו עם פרופ' צבי לם בסתיו 1989, ואנו מביאים בזה את עיקר שיחתנו.

ייסדת את שיטת הטיוטורים במחלקה להכשרת מורים. עתה, כעבור עשרים שנים, מהי השקפתך על הדרך שבה יש להכשיר מורים?

צבי: אתייחס לשאלה זו במישור העקרוני הכללי. לדעתי הכשרת מורים כפי שהיא מתבצעת כיום באוניברסיטאות היא ההיפך ממה שאוניברסיטה כאקדמיה מייצגת; די להשוות זאת לתחומים מיושמים אחרים, כמו הנדסה, רפואה, חקלאות, משפטים. הרוח האקדמית מבוססת על כך שממצאי המחקר מנחים את הפעולה; כלומר האוניברסיטה קיימת בשביל להשליט רציונליות וידע על ההתנהגות האנושית, ואילו בהכשרת מורים שולט המקובל והמוסכם. כדי להבהיר זאת נשווה את היחס של משרד החינוך לבית הספר לתפקיד שממלא משרד הבריאות לגבי בית החולים. משרד הבריאות מפקח על בניינים, משכורות וכיו"ב, אבל כיצד לרפא אנמיה קובע שיקול הדעת הרפואי בלבד. במערכת החינוכית זה בדיוק להיפך; משרד החינוך קובע מה שקורה בבתי הספר, ובתי הספר מכתיבים תכנים ודרכים למחלקות להכשרת מורים. בסופו של דבר, הופכות האוניברסיטאות לעלה תאנה של מדיניות משרד החינוך. העובדה שמשרד החינוך גם נותן את הכסף לאוניברסיטאות מסבירה את אופי ההכתבה הזאת ואת כוחה. על מנת שהכשרת מורים תיהפך לתהליך הראוי לאקדמיה צריך להפוך את הסדר: לא להשליט מוסכמות בית ספר על האקדמיה, אלא להשליט את האקדמיה על הנוהג במערכת החינוך. זו הייתה כוונתי בייסוד שיטת הטיוטורים במחלקה להכשרת מורים באוניברסיטה העברית בראשית שנות ה-70.

במשך כל השנים שאנו עוסקים בהכשרת מורים אנו מודעים למתח שבין הכנת הסטודנט למערכת נתונה לבין הכנתו כאיש חושב המסוגל ליזום שינוי. מה תציע לטיוטורים שמתלבטים בסוגיה זאת?

צבי: אין ספק שלמדעי החינוך אין תשובות בהיקף שיש למדע הרפואה. לרופא הרי אי אפשר להגיד שהוא צריך להסתגל לתנאי בית החולים בניגוד לתביעות מדע הרפואה. התנהגות כזאת תהיה בגדר מעילה בהתחייבות המקצועית שלו. אמנם גם לרפואה אין את כל התשובות, אבל יש לה יותר מאשר לחינוך. בהכשרת מורים צריך להשליט רוח אקדמית על המכשיר את עצמו להוראה, ולפתח בו יחס ביקורתי אל המציאות החינוכית. על המורה המתחיל לדעת מתי הוא פועל על יסוד שיקול הדעת, ומתי הוא פועל על יסוד נוהג בלתי מבוקר; עליו לגלות הססנות בתחומי פעולה שבהם חסרות ידיעות בדוקות כיצד לפעול. המהפכה הגדולה ברפואה התרחשה כאשר הרופאים הוזמנו להיות שותפים למחקר, והיום מספקים הרופאים משוב למחקר; ואילו עבור המורה, או הסטודנט במחלקה להכשרת מורים, אין שום קשר בין מה שהוא עושה לבין המחקר המתפתח. לא יהיה שינוי אמיתי בהוראה ובחינוך, אלא אם המורים יקיימו דיאלוג עם האקדמיה, כדי שיוכלו להעשיר את עבודתם ולבדוק את תקיפותה. לשם כך מוכרחים לשחרר את האגו של המורים מעבודתם, כיוון שהשעבוד הזה גורם להם לשיתוק. השאלה בבית הספר היא תמיד: "האם המורה מצליח או לא?" כך המורה נבחן כאיש, ולא עבודתו כשיטה. התוצאה היא שאין אובייקטיביזציה של מקצוע ההוראה ולכן אין אפשרות לחולל בו שינוי משמעותי (ואולי אין איש רוצה בו...). הגרוע ביותר הוא שמרבית בוגרי המחלקה להכשרת מורים, לבד ממעטים יוצאים מן הכלל, מואסים בתיאוריות שלמדו ומתרפקים על המעשה שאותו הם לומדים בחדר המורים בבית הספר שבו הם מחפשים דרך לשרוד, וזאת הם עושים על-ידי הסתגלות לקיים.

האם אפשר להבין מדבריך שלדעתך המורה האידיאלי משלב בעבודתו עיסוק במחקר?

צבי: חשוב להבחין בין מורה עם אוריינטציה אינטלקטואלית לבין מורה אידיאולוג. היום הטובים בין המורים הם האידיאולוגים שמרגישים שיש להם שליחות; אבל התופעה הזאת של שליחות אצל המורים היא שלילית ביותר, שהרי תפקידם הוא להיכנס לכיתה ולשאול את עצמם מהי דרך הפעולה היעילה ביותר להשגת מטרות ההוראה והחינוך שהציבו לעצמם, ולא כיצד הם מכשירים חיילים קטנים לאידיאולוגיה שלהם. המורה הישראלי אינו מבחין בדרך כלל בין תפקידיו כמורה וכמחנך, לבין תפקידו כאזרח. כלכל אדם, גם למורה יש אמונות ודעות, וכאזרח יש לו זכות וחובה להילחם עליהן, אך בתור מורה עליו למלא תפקידים אחרים. מה שברצוני לומר הוא שמורה צריך לראות את עצמו לא כמי שבא להורות דרך חיים לצעיר, אלא כמי שבא לחזק את הכוחות של הצעיר, כדי שבאמצעותם הצעיר ימצא את דרכו.

אנחנו יכולים לספר לך על סטודנטים שקיבלו אצלנו הכשרה על פי מיטב הרעיונות שהעלית, וכאשר הפכו למורים נתקלו בקשיים בכיתות. מדוע זה קורה לדעתך?

צבי: מורה לא יכול להצליח בבית הספר, אלא על פי הנורמות הקיימות בו. לא פעם קורה שמורים עם דחפים אוטופיים נכנסים לכיתה ונשברים. מורה שנכנס לבית ספר סמכותי מאוד, צריך לקבל את כללי המשחק, תוך כדי התייחסות ביקורתית שתתבטא בבחינת השיטות הנהוגות בו ובניסיון להפעיל טובות מהן. הכשרת מורים צריכה להקנות לסטודנט את הגמישות שתאפשר לו להסתגל לבית הספר מחד גיסא, ולבחון אותו במטרה לתקן ולשפר מאידך גיסא.

האם כוונתך לפעילות מחתרתית של המורה?

צבי: למורה נדמה לפעמים שכאשר הוא סוגר את הדלת, אין רואים אותו, אבל זה אינו המצב; כל מה שקורה בכיתה ידוע בחוץ. בית הספר הוא בית זכוכית, ולכן מי שרוצה למלא את תפקידו כמורה, אסור לו לפחד משלושה גורמים: מפני המנהל, מפני ההורים ומפני התלמידים.

במרבית בתי הספר נדרש המורה ללמד חומר, והצלחתו נמדדת לפי ציוני התלמידים בבחינות הבגרות. מה דעתך על הויכוח בין המדגישים אפקטיביות והישגיות בחינוך לבין המדגישים שוויון בחינוך?

צבי: אני בדעה שהעמדת השאלה בנוסח כזה מחטיאה את הבעיה, שהרי כל חינוך, מכל סוג, אם הוא אינו חותר להישגים הוא אינו חינוך. מה פירוש הישגים? אנחנו חיים בחברה שמלחמת קיומה תלויה במדע. לחברה שלנו אין עתיד בלי מהנדסים, רופאים וכימאים טובים, ובכך היא שונה מחברות העבר הרחוק, שבהן הוגים ונביאים סיפקו לאנשים את טעם הקיום. החברה שלנו מתקיימת ותתקיים על יסוד הישגים שמקורם אינטלקטואלי, לצד הערכים האנושיים. הדיון האמיתי צריך להתייחס לאיכויות של ההישגים. דרך אחת דומה לפס ייצור (ואיני אומר זאת בעוקצנות); זה בית ספר הישגי שמנסה לחדד את ההוויה האינטלקטואלית של התלמיד ככל שניתן, ולהוציא ממסגרתו מומחים רחבי אופקים שיתפקדו בתחומים מסוימים וירבו בהם את ההישגים. למעשה, זה בית ספר שיוצר את המהנדסים, הרופאים הטובים ביותר וכיו"ב. את הדרך השנייה מייצגים היום בתי הספר המכונים פתוחים. גם הם צריכים לחתור להישגים, כי ללא הישגים אין להם זכות קיום, אלא שהם חותרים להישגים המונעים על ידי מוטיבציה ראשונית, כלומר, שתלמיד ילמד פילוסופיה כאשר פילוסופיה מעניינת אותו, שילמד מתמטיקה כיוון שהמתמטיקה מעניינת אותו, ולא משום שזו מצוות אנשים מלומדה. שתי הגישות הן לגיטימיות, והנוער בימינו מגיע לסוג כזה או אחר של בית ספר. אין כאן העדפה אפריורית; יש צעירים שלא יצליחו אלא בבית הספר ההישגי, ואחרים שלא יצליחו אלא בבית הספר הפתוח. לפי הערכתי יש כעשרים אחוזים של ילדים שאם ילכו לבית הספר הפתוח ייכשלו, ויש כעשרים שאם ילכו לבית הספר ההישגי ייכשלו; כשישים אחוזים הנותרים יסתגלו במידה זו או אחרת לכל אחד מסוגי חינוך אלה. כאמור, נושא הויכוח לא יכול להיות אם ההישגים חשובים או לא. אפשר להתווכח על ערך קלורי של מאכל מסוים, אבל אי אפשר להתווכח על כך שאדם צריך לאכול. באותו אופן, כל חינוך חותר להישגים; המחלוקת היא בדבר טיב ההישגים המבוקשים.

מה דעתך על כך שבתי ספר שונים להכשרת מורים יהיו בעלי כיוונים שונים?

צבי: אילו בתי ספר שונים לחינוך היו מציעים אסטרטגיות חינוך שונות ותפיסות שונות, והיו בודקים וחוקרים הדדית זה את זה, לא ככנסיות אלא כאוניברסיטאות, על בסיס הכרה בכך שכל הנלמד והנחקר נעשה פתוח בפני ביקורת הדדית, הרי שהכשרת המורים הייתה נעשית עשירה יותר. אפילו באותה אוניברסיטה היה טוב מאוד לו היו מספר מסלולים, מסלול רדיקלי לצד מסלול שמרני, והתלמידים היו בוחרים להם כיוון כרצונם. בחירתם הייתה מעידה על הציפיות שלהם מההכשרה, ואיזה מורים הם רואים את עצמם בעתיד.

מורים חוששים במיוחד כאשר הם נוגעים בשאלות אקטואליות. מה היית מציע למכשירי מורים לעשות בתחום הפוליטי?

צבי: מאז ומתמיד הייתי בדעה שיש להתייחס להכשרת מורים כמו לחינוך מחדש. ההכשרה אצלנו היא ההזדמנות האחרונה למרבית הסטודנטים שעתידים להיות מורים, להיפגש עם חינוך במובן הרחב של המושג. לכן אם יש מקום וצורך בחינוך פוליטי בכלל, הרי שיש צורך בו גם במחלקות להכשרת מורים. היחס לפוליטיקה של אדם שקיבל את הסוציאליזציה שלו מן ההמון מתאפיין באמוציונליות ובהיעדר בקרות מוסריות. מצד אחד הוא שונא זרים ומפחד מהם, ומצד שני הכל מותר לו ללא בקרה. החינוך הפוליטי צריך ליצור אצל המחנך יחס רציונלי לפוליטיקה ונכונות להפעיל בקרות מוסריות על התנהגותו בתחום זה. מדוע התוצר הזה נחוץ כל-כך? ההגדרה הטובה ביותר לפוליטיקה היא "אמנות האפשרי". גישה רציונלית היא הכרחית בבחינת בעיות פוליטיות ובהתנהגות פוליטית. בהקשר זה המושג "רציונלי" כולל יכולת לקשר בין מטרות לאמצעים. פוליטיקה היא מלחמת קיום מאורגנת של ציבור, ובמלחמה זו בני אדם צריכים להציב לעצמם מטרות בנות הישג ולהתוות דרכים להשגתן. כיוון שהבמה של הפוליטיקה היא המציאות ואפשרויותיה, אין האוטופיה יכולה להפוך למטרה פוליטית. אוטופיה ומשיחיות במיטבן יכולות להתפרש כעקרונות נורמטיביים, אך לא כתוכנית פעולה. עיקרה של הפוליטיקה היא תוכנית פעולה, ובתור כזאת היא חייבת להיות רציונלית. עם זאת, אפשר להיות רציונלי ולהיות מופקר; למשל תוכניתה של גרמניה לקראת מלחמת העולם השנייה לכבוש את אוקראינה ולהפכה למאגר חיטה, הייתה רציונלית מאוד… על מנת שפוליטיקה תהיה אנושית אין די שתהיה רציונלית; היא צריכה להישלט על-ידי ערכים מסוימים שאותם אגדיר רק באופן שלילי. יש דברים שאסור לעשותם, למשל לירות בילדים שזורקים אבנים; שום שיקול מעשי איננו יכול להצדיק מעשה כזה. זה אסור.
לסיכום, תמציתו של חינוך פוליטי במסגרת הכשרת מורים ובעשייה של המורים בכיתותיהם כוללת שני יסודות:
א. חשיבה רציונלית על ענייני מלחמת הקיום של בני אדם בחברתם.
ב. השלטה של בקרות מוסריות על תוצאות החשיבה הרציונלית.

איך היית מציע לתרגם את הרעיונות האלה לשפת הכשרת מורים?

צבי: המרשם המעשי של חינוך פוליטי הוא לטפל באקטואליה. במציאות כמו זו שלנו, מי שאינו מביא לכיתה את המאורעות השוטפים בעצם משדר שכל מה שבית הספר מלמד הוא לא רלוונטי. כשאנו מלמדים היסטוריה, אנו מלמדים פוליטיקה ללא מעורבות אמוציונלית, אך אם ילד לא למד להתייחס לבעיות במצבים טעוני אמוציות הוא לא למד כלום. דיון באקטואליה מתרחש כאשר תלמידים עם רגשות נכנסים לכיתה ומביעים את רגשותיהם ביחס למצב קיים, ואנחנו המורים צריכים לעזור להם לשלוט ברגשותיהם ולא להיגרף על ידם תוך איבוד שליטה על מעשיהם.

האם בכלל אפשר לתת חינוך פוליטי ניטרלי שבו הנטייה של המורה אינה ניכרת?

צבי: לפי תפיסתי, חינוך פוליטי אינו צריך לספק פתרונות, אלא ללמד את הצעיר לחפש פתרון בכוח חשיבתו ובכוח רגישותו המוסרית. בזה הוא היפוכו של החינוך האידיאולוגי. אך פוליטיקה בלי אידיאולוגיה היא בלתי אפשרית. לכן יש רק דרך אחת למנוע אידיאולוגיזציה של החינוך, והיא שבמקום להביא אידיאולוגיה אחת לכיתה, המורה יביא כמה אידיאולוגיות. מורה שאינו מסוגל להציג עניינים מזוויות ראייה שונות, מוטב שלא יעסוק כלל בתחום זה, כי זה תחום לאנשים המסוגלים להתייחס לבעיה פוליטית כמו לבעיה - כלומר כמו לעניין שיש לבקש לו פתרון, ולהניח לצעירים לפתור אותה בכוחות עצמם, כאנשים המפעילים את שכלם ואת רגישותם המוסרית ולא כמי שמנסים למצוא חן בעיני המורה או להרגיז אותו.

בתקופה שלנו חשוף הצעיר להשפעות פוליטיות וללחצים של החברה הצרכנית. האם חינוך ניטרלי אינו מפקיר את הילד להשפעות אלה?

צבי: איני בטוח שאני מבין את הגדרת המושג "חינוך ניטרלי"; מה פירושו? בתחום החינוך הפוליטי יש שלוש גישות אפשריות: א. גישה א-פוליטית, שהיא כולה הונאה. גישה זו דורשת לא להתייחס לפוליטיקה בבית הספר רווחת במערכות שבהם המעמד הבינוני שולט ונמצא בסטטוס קוו. כשאין ויכוחים בתוך המעמד הבינוני, נוח לבית הספר להראות כאילו אינו מתעסק בחינוך פוליטי, ולמעשה להחדיר בגניבה לתלמידים עמדות המוסכמות בקרבו.
ב. גישה אידיאולוגית, הגורסת שיש להפוך את התלמידים לחברים קטנים של המפלגה. כמו כל חינוך אידיאולוגי, החינוך הזה מבוסס על הטענת תודעתו של התלמיד בפתרונות מוכנים. כאשר התהליך מצליח, התלמיד מאבד את האוטונומיה שלו לגבי העולם, כי הוא פועל לפי מה שהוכתב לו, וכאשר התהליך אינו מצליח, אין לו כלים להתמודד עם בעיות פוליטיות, כי לא לימדו אותו לטפל בהן.
ג. גישה שאני קורא לה חינוך פוליטי, והיא דומה ביסודה לחינוך אינטלקטואלי, שכן המורה מציג בפני הילד מספר בעיות כדי לאמן את כושרו לטפל בהן, מבלי שיספק לו את הפתרונות. חינוך פוליטי מכוון (מפלגתי או אידיאולוגי) מציע למעשה ש"במקום שהרחוב יטמטם את הצעירים - שהמורה יעשה את זה". אם במקום לחנך את הצעיר מאלפים אותו, אין צורך בבית ספר. הרחוב עושה זאת יותר טוב מאשר המורה...

בקרב המורים והמחנכים בארץ אתה מקובל כאיש חינוך רדיקלי. אולי תסביר לנו האם אתה רואה את עצמך ככזה ובאילו תחומים?

צבי: כדי לענות על השאלה בדרך הקצרה ביותר ראוי הזכיר שעד הדורות האחרונים שלטו בחינוך שתי גישות:
א. שהחינוך פועל בשירות החברה המצויה, וזו תמצית תפיסת הסוציאליזציה, או כפי שבמסורת היהודית אומרים: "או חברותא או מיתותא", כלומר "האדם הוא נוף חברתו".
ב. שהחינוך פועל בשירות של תרבות מסוימת (דת, הומניזם, או כל תפיסה אחרת), ופירושו "להשליט את הרוח על הנפש" (ברוח תפיסתו של קויפמן), היינו להשליט את התרבות על הצרכים האנושיים, ולהקנות לאדם במקום טבע "חייתי" טבע תרבותי. אוריינטציה חינוכית זאת נקראת אקולטורציה. בשתי הגישות גם יחד נתפס היחיד כאמצעי לקיומן של החברה ושל התרבות.
חינוך רדיקלי הופיע בפעם הראשונה בהיסטוריה בחברה המודרנית. המטרות של החינוך הזה אינן התרבות ואף לא החברה, כי אם היחיד. חינוך רדיקלי אינו מתנכר לחברה ולתרבות, שהרי אלו הם החומרים של החינוך, אבל בתחומו הם אמצעים שכפופים לצרכיו של האדם. אם יש יסודות אנטי אנושיים בתרבות או בחברה הרי החינוך הרדיקלי פוסל אותם. אולי נדגים את זה באמצעות הצדקת המלחמה על-ידי אוריינטציות חינוכיות שונות. איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית הצדיקו את המלחמה באמצעות סוציאליזציה שתמציתה הסיסמא: "המולדת זקוקה לך כחייל"; היחיד נדרש למסור עצמו למדינה כדי שתוכל לכבוש את לוב, אלבניה, יוון וכו'. בתפיסת האקלטורציה המטרה הזאת הוצדקה באמרות כמו: "המלחמה מבליטה ערכים אנושיים; הקרבה, ורעות לוחמים". אלו הן גישות אידיאולוגיות. לפי גישת האינדיווידואציה, שהיא הגישה הרדיקלית, איני פוסל מלחמה ואיני מצדיק אותה, אלא מחנך בני אדם לכך שיתייחסו אליה כמו לדפוס חיים פוליטי, ושיהיו מסוגלים לשקול במושגים פוליטיים (שכוללים כזכור גישה רציונלית ובקרה מוסרית) - האם המלחמה הכרחית או מיותרת? אינטרסים של מי היא משרתת וכו'? - ויתנהגו בהתאם לכך.

האם אין שיטת האינדיווידואציה מעצם הגדרתה מיועדת לקבוצה אליטיסטית? האם ניתן לממש אותה במסגרות המוניות ובמשאבים המצומצמים שעומדים לרשות מערכת החינוך?

צבי: זו שאלה קשה מאוד. אין ספק שהישגי החינוך הסוציאליזטורי, כלומר על פי הנורמות של החברה המצויה, תמיד יהיו גדולים יותר מהישגי חינוך לאינדווידואציה, כלומר החינוך שמכוון למימוש העצמי של היחיד. בגלל סיבה פשוטה: כל מה שיש בעולם פועל נגד האינדווידואציה, וכל מה שיש בעולם פועל לטובת סוציאליזציה.

האם כל הדברים שאמרת חלים גם על הדרך שבה המורה צריך להתייחס לאינתיפאדה [הראשונה]?

צבי: זו סיטואציה שבאמת מטילה על המחנך תפקיד שאני לא בטוח שכל מורה יכול לעמוד בו. לא מבחינת היכולת האינטלקטואלית ואף לא מהבחינה הנפשית. לאחרונה היה משאל בין תלמידים שהראה שהמצב מעבר לקו הירוק ממלא את הצעירים הקרובים לגיוס בחרדות שמתגלגלות לשנאה, או להתגוננות בפני המציאות על-ידי אנטישמיות מהופכת שמתבטאת בביטויים כמו "צריך להרוג את כולם". השאלה היא האם מורה יכול להביא למודעות התלמידים את שני הצדדים של המטבע, שהרי זה שם המשחק: "שני צדדים למטבע".

האם מותר למורה שהוא שכיר של משרד החינוך וסוכן של חברה לעשות זאת?

צבי: המורה אינו סוכן של המדינה ואף לא של החברה; הוא סוכן רק של הילדים שהוא מופקד על פיתוח יכולתם האינטלקטואלית והמוסרית. החינוך מופקד על האנושי שבאדם. אין לי ספק שזו זכותו המוסרית להציג את שני הצדדים של המטבע בכיתה. הספקות שלי מתקשרים ליכולתו לעשות זאת. יש פה קושי אמוציונלי. בעוד שאנו מלמדים ללא שום בעיה על מלחמות מיעוטים ועל עמים משוחררים בעולם הרחב, יש לנו קושי להתייחס באותה דרך למצבים אקטואליים שאנו מעורבים בהם. המורה צריך להביא את הנושא למודעות הצעירים, לפתח דיון ולהשאיר אותו פתוח, מבלי להכריע לצד זה או אחר.

האם אתה באמת חושב שמורה יכול לנהל דיון פתוח ולהביא צדדים שונים מבלי לנקוט עמדה?

צבי: לכל מורה יש עמדה כאזרח, ויש לו זכות מפורשת להביע אותה בכיתה, אך אני מצרף לזה שני תנאים:
תנאי ראשון: שיהיה ברור לתלמידים שעמדתו של המורה אינה מחייבת אותם.
תנאי שני: שהמורה לא יסתפק בהצגת עמדתו, אלא יציג גם עמדות של אחרים.
זכותם של תלמידים לראות מולם מורה שהוא אזרח הנוקט עמדות בענייני חברתו. בחברה דמוקרטית לכל אדם יש זכות להביע את דעתו, וכך גם למורה, אבל מוטלת עליו החובה לדאוג לכך שהתלמידים ידעו שאין הם חייבים להסכים עם המורה; שדעותיו אינן מחייבות אותם.

לסיום השיחה אנחנו שואלים: פרופ' צבי לם, כאיש חינוך ותיק, האם עדיין אתה רואה בחינוך את הסיכוי של האנושות? האם אתה פסימי או אופטימי?

צבי: פסימיזם ואופטימיזם הם גלים שעוברים על כל אדם בתגובה למציאות שהוא חי בה. לחינוך נחוצים שני סוגים של אנשים: חוקרים שמראים כיצד השיטות עובדות, והוגים שמתווים לחינוך כיוון. בניגוד לאחרים איני סבור שכל החיובי מתמצה במחקר בלבד או בחזון בלבד. שניהם נחוצים. אני סבור שאסור לחינוך להינתק מראייה רציונלית של דרך פעולתו, ובעזרת גישה רציונלית אפשר להימנע מהיסחפות לאופטימיזם או לפסימיזם, ואפשר לנסות להתמודד עם הקיים כדי לשפרו.


Prev Page   Top of Page